יש לי תובנה אחת שמסבירה הרבה ממה שקורה היום במוזיקה.
רוב האנשים לא מחפשים מוזיקה. הם מחפשים מצב.
פחות “אמן חדש”.
פחות “סיפור מעורר השראה”.
כולה מצב.
משהו לנסיעה.
משהו לריצה.
משהו לעבוד איתו.
משהו שיהיה ברקע בבית.
וזה לא ניחוש.
IFPI מצאו שרוב האנשים מאזינים למוזיקה תוך כדי פעולות יומיומיות, ו 73% אומרים שקל להם לשלב מוזיקה כמעט בכל רגע ביום.
במילים אחרות, המוזיקה היא חלק מהפעולה, לא המרכז שלה.
[לינק לPDF שמפרט מאוד ויז׳ואלית את הממצאים]
ופה מגיע הפער שאני מזהה אצלנו, המוזיקאים העצמאיים.
אנחנו מוציאים שיר עם מחשבה ותקווה שכולם יושבים עם אוזניות ומקשיבים בכוונה מלאה.
כאילו שהם עוצרים את היום ואומרים לעצמם משהו כמו ״היום אני עף על מוזיקאית חדשה״.
לרוב זה לא קורה ככה.
רוב הפעמים השיר פשוט נכנס באמצע החיים של מישהו.
ואם הוא לא מתאים לרגע הזה, הוא יוצא באותה מהירות.
וזה הוביל אותי להבחנה
שיש אנשים שעוקבים אחרי מוזיקה.
ויש אנשים שעוקבים אחרי מוזיקאי.ת.
מי שעוקבים אחרי מוזיקה מחפשים הקשר. אווירה. סגנון. פעילות.
הם לוחצים בספוטיפיי על פלייליסט, ׳רדיו׳, ׳מיקס׳,
או פשוט נותנים לאלגוריתם להמשיך.
מי שעוקבים אחרי אמן מחפשים חיבור. זהות. סיפור. משהו לחזור אליו.
ופה נכנסת גם ספוטיפיי.
לא מזמן הם התחילו לבדוק פלייליסטים
שנבנים מפרומפטים חופשיים של המשתמש,
בסגנון “תכין לי משהו שמתאים ל…”.
שזה עוד צעד ברור לכיוון של מוזיקה לפי מצב, לא לפי שם של אמן. [אפשר לקרוא על זה בקצרה כאן ]
זה לא אומר שמוזיקאים נעלמים.
זה אומר ברוב רגעי ההאזנה,
אנשים לא נכנסים למוזיקה מתוך מחשבה על מי האמן,
אלא מתוך מחשבה על מה הם צריכים עכשיו.
ואם אני מחבר את זה למה שאני רואה בשטח עם לקוחות, התמונה די ברורה:
מי שבונה רק “ דמות אמן”, מתקשה להיכנס לרגעים.
מי שבונה רק “רגעים” ( כמ ואלה שכותבים כדי להתקבל לפלייליסטים ) מתקשה לבנות קהל שנשאר.
אני יודע שאני חופר על זה המון במיילים אבל מבחינתי, התשובה האולטימטיבית היא לבנות מותג מוזיקלי.
ברגע שיש מותג,
לא במובן של לוגו או צבעים אלא במובן של זהות ברורה שחוזרת על עצמה,
גם הפלטפורמות מגיבות אחרת.
לא כי “מגיע”, אלא כי אנשים מזהים, שומרים, חוזרים, ויוצרים סיגנלים עקביים.
אבל..כן, בניית מותג דורשת חשיבה אסטרטגית ועבודה לאורך זמן.
זו דרך ארוכה, ולפעמים היא מרגישה לא נגישה.
״אז איך לקדם את המוזיקה שלי בפועל?״
בטח לאלה ששואלים את עצמם עכשיו, תכלס, איך להצליח בתוך ספוטיפיי.
אז אולי הפתרון הוא לא לבחור צד.
אלא לעבוד בשני מסלולים במקביל.
מסלול אחד עונה על השאלה:
באיזה רגע ביום השיר הזה חי?
מסלול שני עונה על השאלה:
מה קורה למי שנדלק ורוצה עוד?
הפלטפורמות חזקות במסלול הראשון.
הקריירה נבנית במסלול השני.
נוריד את זה רגע לקרקע
אם צריך לתרגם את כל זה לפעולה אחת, לא לתוכנית, לא לאסטרטגיה שנתית,
אלא למשהו שאפשר לבדוק השבוע, זו הפעולה:
לקחת שיר אחד. רצוי האחרון.
ולענות עליו בכנות על שאלה אחת בלבד:
באיזה רגע ביום הוא אמור לעבוד?
לא לחשוב כאן למי הוא מתאים, מה הז’אנר או מה הסיפור שלי כאמן.
רגע.
נסיעה. אימון. עבודה.
ערב שקט בבית.
משהו שצריך לגרום לראש לזוז או להירגע.
אם קשה לך לענות על זה, זה לא אומר שהשיר לא טוב.
זה אומר שיהיה קשה לאלגוריתם לדעת איפה לשים אותו.
ועכשיו החלק השני, שהוא לא פחות חשוב:
נניח שמישהו שמע את השיר ברגע הנכון, שמר אותו,
לחץ על כפתור המעקב בספוטיפיי ואפילו חזר ועקב אחריך באינסטה או פייס.
מה קורה אז?
האם יש המשך ברור למי שנדלק?
משהו קטן. טבעי. לא מכירתי.
אתן דוגמה מהשטח.
בקמפיינים שאני מריץ, קורה כמעט תמיד אותו דבר: יש סחף של עוקבים באינסטגרם.
אנשים עושים פולואו כי משהו תפס להם את הרגע.
אבל עוקב זה לא קשר.
אז השאלה היא לא איך לגרום להם “להיות קהל”,
אלא איך לתת להם צעד אחד נוסף, בלי לחץ, ובלי להרגיש שמוכרים להם משהו.
שלוש דוגמאות שעובדות שוב ושוב:
-
גרסה שאף אחד עוד לא שמע.
לא משהו מושקע מדי.
דמו מהאולפן, מSuno, גרסה אקוסטית, גרסת וידאו לייב.
משהו שמרגיש קרוב, לא רשמי,
כזה שמקבלים רק אם נכנסים רגע מאחורי הקלעים. -
“קוד פנימי” להופעה
גישה מוקדמת לכרטיסים. הודעה ראשונה כשנפתח תאריך. אזור ישיבה טוב יותר.
זה עובד כי זה לא אומר “תקנו”, אלא “אתם בפנים”. -
לינק לפלייליסט שיצרת ומסביר את העולם שלך: השראות, וייב, משפחה מוזיקלית.
זה יושב בדיוק על מי שעוקבים אחרי מצב, ואז בעדינות מושך אותם לעקוב אחריך כמוזיקאי.ת.
הדבר המשותף לכל אלה הוא פשוט:
לא מבקשים מחויבות.
לא מבקשים אמון.
רק נותנים המשך למי שכבר נדלק.
יש פה גם אמת פחות מגניבה, אבל עדיף להגיד אותה.
לאורך ההיסטוריה, כל פלטפורמה מגיעה לאותו מקום.
בסוף מה שמעניין אותה זה הרווח שלה, והדרך לשם היא לייצר למאזין חוויה עם מינימום חיכוך.
כמה שפחות לחשוב, כמה שפחות לבחור, כמה שיותר להישאר.
טיקטוק, לדוג׳, עשתה את זה בצורה הכי ברורה עם ה-For You Page.
ברגע שהחוויה הפכה להיות מותאמת ליוזר ולא לאנשים שהוא עוקב אחריהם, עוקבים איבדו הרבה מהכוח שהיה להם פעם.
זה מצוין לפלטפורמה, מצוין למשתמשים, ופחות חד־משמעי ליוצרים.
אותו דבר קורה לדעתי עכשיו במוזיקה.
ספוטיפיי, וכל מי שיבוא אחריה, ילכו עוד ועוד לכיוון של מוזיקה לפי מצב, לפי רגע, לפי הקשר.
לא כי הם נגד מוזיקאים, אלא כי זה פשוט עובד יותר טוב בשביל המערכת.
וזה אומר שלא תמיד האינטרסים שלהם ושלנו יהיו בהלימה.
איך שאני רואה את זה בשטח, וזה משהו שאני אומר כבר שנים בפודקאסט, המגמה הזו רק תתחזק.
ולכן השאלה היא לא איך ננצח את הפלטפורמות,
אלא איך נשתמש בהן בלי להיות תלויים בהן לקחת את הרגע שהן יודעות לייצר,
ולהפוך אותו לקשר במקום שהוא שלנו.
( אני יכול לעזור לך בזה )
שם נבנית קריירה.
שם נבנה מותג.
ושם יש יציבות גם כשהמשחק שוב משתנה.
אם זה עשה לך סדר, או דווקא בלגן טוב, מסקרן לשמוע איך זה פוגש אותך עכשיו.
שלך,
רועי