אחד הדברים הכי חזקים שהבנתי מהשנה האחרונה
זה ש-AI לא “לוקח” עבודה ממוזיקאים אלא חושף מי מוכר מוצר,
ומי מוכר מותג.
כשהיה לי קרוב לעשר שנים עסק של הרכבים לאירועים,
עשינו שירים של אנשים אחרים.
קאברים, אווירה,
קיבלתי כסף, נכון.
אבל הם לא שילמו עבורי.
אלא על שירים מוכרים או אווירה שרצו להשיג באירוע שלהם.
רצו “מוזיקה טובה ברקע”.
ואנחנו היינו התשתית שמספקת את הדבר הזה.
שיהיה יפה, חלק, מחוייך ולא באמת משנה מי אנחנו.
זו המשמעות הכי מדויקת של “מוצר”.
מוצר בתכלס אומר תחליף אותי במישהו אחר ואף אחד לא ירגיש.
זה מתחבר לי לסוג הראשון של המוזיקאים בעידן של היום.
הסוג הראשון- ״הנעלמים״
זה אזור שמלא בכל מה שה-AI נכון לעכשיו יודע לעשות טוב עד מצוין:
ליצור סקיצות שלמות לשירים, להוסיף תפקידי כלים,
לייצר הרמוניות וקולות רקע, ולבנות עיבודים שמרגישים מקצועיים.
הצרכן שם שואל רק שתי שאלות:
-
כמה זה עולה
-
ומתי זה מוכן
זה עולם של מוצר.
ועולם של מוצר תמיד יישאף לזול.
ככה זה.
ועכשיו ה-AI פה.
והוא עושה את זה יותר זול, יותר מהר ובהכי שירותי.
אז כן, הסוג הזה בשלב היעלמות.
סוג שני- ״הנאבקים״
פה נמצאים לדעתי החלק הגדול של המוזיקאים והמוזיקאיות העצמאיים היום.
בדרך כלל, מי שצריך ורוצה להכיר אותם, מכיר.
פחות הקהל הרחב יותר שמעבר להגדרה הנישה שלהם.
הם עושים עבודה מעולה. הערך גבוה. התוצאה מקצועית.
אבל עדיין ניתן להשוות אותם לאחרים.
אם אני צריך למשל תפקיד בס מעניין ( ולא כזה שסונו יכול לתת בלחיצת כפתור ),
יש עוד מאה שיכולים.
וברגע שזה קורה:
AI נכנס פנימה והופך חלק מהכישרונות האלה לסטנדרטייםֿ.
ואז גם אותם מקצוענים מרגישים ירידה:
פחות ישאלו את המוזיקאי מה המחיר שלך? כי כבר יש תחליף מהיר.
אלא זה עשוי להיות משהו כמו הרכבתי סקיצה בסונו, רק פליז תשפר את זה.
וזה המקום שבו מתחילה השחיקה.
בדו"ח של APRA-AMCOS לשנת 2025
מצוין ש-23% מההכנסות של יוצרים נמצאות בסיכון ישיר בגלל Generative-AI.
זה לא תחזית רחוקה, זה עד 2028.
סוג שלישי- ״השורדים״
זה המקום שהוא תעודת הביטוח של המוזיקאים בעידן הבינה המלאכותית.
מה הם נותנים לעולם?
את הבן־אדם הזה,
עם העולם שלו,
עם הטון,
עם הייחוד,
עם הטביעת אצבע.
ופה נכנס הריל הזה של Charlie Puth שהוא הטריגר לכתיבת שורות אלה:
Instagram post
הוא נתקל בסרטון של בחור שמנגן שיר עם גיטרה.
וצ’ארלי נכנס, מוסיף הרמוניות, תזמורים, מעיף אותו לרמות אחרות.
היום הבחור הזה יכול לקחת את השיר שלו ולבנות אותו לבד בסונו.
אבל, וזה העניין,
זה לא צ'ארלי פות׳.
לא מדובר ביכולת הפקה בלבד.
הבן אדם מותג. אחד מהמוזיקאים המושמעים ביותר בעולם.
צ'ארלי יכול לעשות את זה
והעולם יגיד “זה צ׳ארלי, זה ה־דבר”.
כי הוא לא מוכר מוזיקה.
הוא מביא חתימה אמנותית.
ממש כמו זה שלא קונים שעון כי צריך לדעת מה השעה
אלא קונים רולקס בגלל הסטטוס, היוקרה, האמינות, הזהות.
העולם לא צריך עוד מוזיקה.
העולם צריך עוד מוזיקאים שהנוכחות והזהות שלהם מורגשת.
מה שנקרא, אמנות.
אגב, זה נתמך גם בדאטה:
דו״ח של MIDiA Research מראה שויראליות מביאה צפיות, לא קהל שנשאר.
גם אם שיר מקבל מיליון צפיות בטיקטוק, רוב האנשים לא זוכרים מי עומד מאחוריו.
זאת נקודת ה"הצלה"
אלה שישרדו לא יהיו אלה שיש להם מוזיקה משובחת.
זה לא מספיק. זה בסיס.
אלה שיישארו על הרגליים, ולדעתי גם ישגשגו הרבה יותר מכל תקופה אחרת,
יהיו אלה שלא מספקים “שיר”, אלא מייצרים עולם.
חתימת אמן שאי אפשר לפספס, וחוויה מוזיקלית שקולטים בשניה הראשונה.
המוזיקה שאנשים באים אליה בגלל מי שעומד מאחוריה,
ולא רק בגלל איך שהיא נשמעת.
וזה לא משנה אם את או אתה מפיקים, נגנים, כותבים או משהו אחר.
כשאנשים מגיעים אליך ספציפית
הם לא צריכים הסבר למה לשלם יותר,
או למה הם לא רוצים לפספס את ההופעה שלך.
הזמן לאופטימיות ועשייה
אפשר להיבהל מזה, ואפשר לבחור אחרת.
AI לא גונב מאיתנו כלום.
הוא רק מקלף את מה שהיה חלש מלכתחילה.
את החלקים שאפשר להחליף.
מה שנשאר אחרי הקילוף זה האדם. האומן.
הבחירות שלנו.
הטעם שלנו.
הטון שלנו.
המוזיקה שאף פעם לא היינו יוצרים “סתם כי היה צריך”.
והדבר המוזר, לכאורה, הוא שבדיוק עכשיו,
דווקא כשהאלגוריתם יכול לעשות כמעט הכל,
העולם צמא יותר מאי פעם לאנשים שאי אפשר לחקות.
וזה בדיוק מה שיזיז אותך קדימה.
אם בא לך לפצח את ההצלחה שלך ביחד,
מזמין אותך להעיף מבט בליוויים שיש ב׳שרה שרה׳.
שלך
רועי