הנה סיפור הוא מקרה אמיתי שתמיד חשבתי שתפור על מוזיקאים אבל מתחום אחר.
היה מרצה לצילום באוניברסיטת פלורידה שהחליט לחלק את הכיתה לשתי קבוצות ולבחון מה באמת יוצר יצירה טובה.
הקבוצה הראשונה קיבלה ציון לפי כמות.
כמה שיותר צילומים, כמה שיותר ניסויים.
הקבוצה השנייה קיבלה ציון לפי איכות.
צילום אחד. הכי מושלם שאפשר.
שתי הקבוצות עבדו במקביל לאורך סמסטר שלם. כמות מול שלמות. תנועה מול מחשבה. הרבה מול אחד.
וכשבסוף הגיע הזמן להציג את העבודות, התוצאה הייתה חד משמעית:
כל הצילומים הטובים הגיעו מהקבוצה שעשתה יותר.
לא מהקבוצה שחיכתה לרגע הנכון.
הם פשוט צילמו מספיק פעמים כדי להשתפר בלי לשים לב.
ניסו, טעו, תיקנו, למדו.
ואיכות צמחה מתוך כמות.
אנחנו מסתובבים עם שקר פנימי שאומר שצריך שיר מושלם או ‘להיט’ כדי לצאת החוצה, וזה פשוט לא נכון.
( אגב, כשהסיפור הזה נכנס שנים אחר כך לספר Art & Fear,
הם החליפו את עולם הצילום בקדרות וכדים )
כשיוצרים כמות, קורה משהו שהמילה שלמות לא יודעת להתמודד איתו.
אנחנו מתחילים לנוע. מנסים. טועים. מגלים מה עובד.
ואז המוזיקה שלנו מתקבעת במקום שבו הקהל באמת מחכה לנו.
הדבר הראשון שכמות עושה זה לאפשר ניסויים.
לא ניסויים על המהות של השיר, לא על הלחן, לא על המילים, אלא על כל מה שמסביב. הפקה, עיבוד, חיבור בין ז'אנרים, כלים, סאונד.
אלה הדברים שאפשר לבדוק ולשפר מריליס לריליס בלי לגעת בלב של השיר.
שיר אחד זה מעין הימור.
חמישה שירים זה התחלה של דפוס.
עשרה שירים זה כבר סיפור.
ובאיזשהו שלב, מתוך הכמות הזאת, פתאום מתבהר משהו שלא יכולת לראות מבפנים.
אולי דווקא השיר שחשבת שהוא “ככה ככה” מביא הכי הרבה שמירות.
אולי דווקא ההפקה הפשוטה של השיר השלישי עובדת טוב יותר מכל מה שהשקעת בחמישי.
אלה הדברים שקורים רק כשיש תנועה.
איכות לא מגיעה מהמתנה.
היא מגיעה מהצטברות.
מהעובדה שיש בחוץ מספיק שירים
כדי שקהל יוכל למצוא אותך ולהגיד לך מי אתה.
מה ספוטיפיי והרשתות מלמדים אותנו על עקביות
אותו עיקרון עובד גם בספוטיפיי.
בכל פעם שיש איזה מוזיקאי ״שפתאום״ מתפוצץ,
מעטות הפעמים שנראה שיש לו בקטלוג רק שיר אחד שהרים את הכל.
לרוב נגלה אצלו כמות משמעותית של ריליסים לפניו.
ואחד מהם פתאום מתחיל לתפוס.
וברגע שמשהו תופס, הוא יוציא עוד שירים דומים.
וכשאנחנו נעלמים,
גם הקהל וגם האלגוריתם מתקשים לזכור שאנחנו קיימים.
האלגוריתם בנוי על דפוס של בני אדם: עקביות. יציבות. נוכחות.
אפשר לדמיין מסעדה שסוגרת לחודש, פותחת לחודשיים ואז שוב..?
אותו דבר קורה למוזיקאים שמגיחים פעם ב־6 חודשים ומקווים שזה יקרה מעצמו
אלא אם כן הם שם ידוע ואז ההיעדר הופך לבילד אפ שמחזק את המותג שלהם.
אבל לרוב המוזיקאים העצמאיים זה פוגע במותג.
הנוכחות שלנו היא כמו פרסומת של קוקה קולה.
לא בגלל שאנחנו קוקה קולה.
אלא כי הם מבינים עיקרון פשוט: מוזיקאי נשאר חי בתודעה של הקהל רק אם הוא שם.
דו"חות של ספוטיפיי מהשנה האחרונה מראים משהו פשוט: בעולם, דצמבר הוא חודש מוטה לחלוטין למוזיקת חג, והקיץ משנה דפוסי האזנה כמעט בכל ז'אנר.
לכל עונה יש אופי אחר, קהל אחר, מצב רוח אחר.
ריליס אחד לא נותן לך שום דבר ללמוד ממנו.
ריליסים שמפוזרים לאורך השנה פותחים לך לוח שנה שלם.
הנה מאמר של Berklee שמראה שמוזיקאים עצמאיים נבנים מעקביות ותהליך,
לא מרגע אחד גדול.
פתאום אפשר לראות איך שיר מגיב בדצמבר מול ינואר,
או בקיץ מול אביב, ולזהות אם המוזיקה שלך מתקבלת טוב יותר בתקופות מסוימות.
כמות לאורך השנה מאפשרת להבין את העולם שבו המוזיקה שלך חיה
ואיכות צומחת מתוך סדרה של מפגשים אמיתיים עם המציאות,
לא מתוך המתנה למפגש מושלם אחד.
זו גם הסיבה שאם רוצים להרוויח יותר כסף מספוטיפיי,
אפילו אם זה סכום צנוע כמו 100 דולר בחודש, לא חייבים לעשות את זה מטרק אחד.
נגיד שבספוטיפיי בערך כל 300 האזנות שוות דולר אחד.
כלומר 100 דולר דורשים 30 אלף סטרים.
אפשר להגיע ל30 אלף האזנות על שיר אחד.
ואפשר להגיע לשם עם עשרה שירים שכל אחד מהם מביא 3,000.
אותו סכום. הרבה פחות לחץ. יותר מציאותי. יותר עקבי.
כשמסתכלים על אסטרטגיות וטקטיקות קידום מוזיקה שרווחות היום,
רואים שזה לא טריק אחד ולא “סוד” שאף אחד לא אמר לך.
זה אוסף של פעולות מקבילות שעובדות ביחד.
קצת ריליסים, קצת סרטונים, קצת קהילה, קצת קידום ממומן.
הייתי רואה את זה אולי כמערכת של מהלכים שונים.
וכשיש כזאת, פתאום משהו נדבק.
אם אחד לא נדלק, השני מדליק אותו.
זה הרעיון של הכמות:
לא מהלך אחד גדול שיפוצץ את הקריירה, אלא כמה צעדים קטנים שמייצרים מצטבר של תנועה.
בתכלס, הרבה פעמים אין לנו מושג מה יתפוס
אבל כשיש ניסיון בשטח, אנחנו יכולים לקחת החלטות מושכלות.
אגב, זה בדיוק היתרון של תוכנית הליווי שלי:
כשעובדים כמה חודשים ברצף, יש לנו מספיק ריליסים וניסויים כדי להבין באמת מה עובד ולעשות החלטות מבוססות ניסיון ודאטה, לא ניחושים.
אני מביא ניסיון מהשטח, ואת או אתה את המוזיקה- ומשם הכול מתחיל להתחדד.
אין מה לחפש קסם.
אבל כן שווה ליצור תנאים שבהם קסם יכול לקרות.
בעולם שבו השיר המושלם לא קיים, מי שמנצח זה מי שמסכים להיות בתנועה. לא מי שמחכה לתוצאה מושלמת. מי שמוכן לטעות בקול רם. מי שמעדיף ללמוד מהשטח ולא מהפחד שלו.
לפעולות קטנות ומתמשכות יש כוח גדול
בסוף כל זה חוזר לדבר אחד:
ניצחונות קטנים. ריליס אחד כל פעם.
לאו דווקא אלבום שמפיל עליך הר של סטרס, לא “פרויקט ענק” שמוציא לך את האוויר, אלא צעדים קצרצרים שהמוח שלך יודע להכיל.
יש משהו כמעט פסיכולוגי בזה:
כל רליס הוא אימון. שריר. תנועה שאנחנו מתרגלים מחדש עד שהיא כבר לא מפחידה ולא מציפה.
וכשאנחנו עושים את זה שוב ושוב, נגלה שהקושי יורד, הביטחון עולה,
ופתאום כל התהליך שהרגיש כמו הר הופך לשביל שאפשר ללכת בו בנחת.
לדעתי,
עשייה מרובה לא מבטלת את האמנות. להפך. היא מאפשרת לה לנשום.
וזה בעצם כל הסיפור:
כשאנחנו יוצרים הרבה, אנחנו לומדים הרבה, צומחים, והעולם יודע סוף סוף לפגוש אותך.
שלך,
רועי