משעמם זו מילה טעונה, אבל בעולם של ספוטיפיי היא שם קוד ליציבות, זיהוי, ודאטה שניתן לחזות מראש.
משעמם כפס ייצור של זהות
ללהקה הזאת יש כמעט 35 מיליון מאזינים בחודש
והיא דוגמה קלאסית לאיך "משעמם" הופך לשפה.
כמעט כל עטיפה נראית אותו דבר, אותו שחור לבן, אותו וייב ערפילי.
במוזיקה זה ממשיך: טמפו איטי מאוד, גיטרות עם ריוורב יציב, בס ותופים מינימליים, ושירה רכה ואינטימית שחוזרת על אותו אופי בשיר אחרי שיר.
זו לא עצלות, זו החלטה מודעת לחזור שוב ושוב על אותם אלמנטים, עד שהאחידות נהיית חתימה.
האלגוריתם לא מתאהב בגאונות חד פעמית, אלא בישות שניתן לחזות.
פרופיל שנראה אותו דבר, סאונד שנשמע אותו דבר, התנהגות קהל שחוזרת על עצמה.
כשמוזיקאית או מוזיקאי בונים שפה אחידה, האלגוריתם יודע איפה למקם, למי להמליץ, באילו פלייליסטים יש סיכוי שהמספרים יחזיקו.
מבחינת מאזינים זה אותו מנגנון.
ברגע שמשהו מוכר, המוח מרגיש בטוח.
יודעים מה יקבלו, ואז מגיעות השמירות, העוקבים, הפלייליסטים האישיים.
משעמם כמערכת יחסים
אנשים לא צריכים הפתעה חדשה בכל פעם כדי להתחבר.
לרוב ההפך קורה: מתקרבים דווקא כשברור מראש מה הולך להגיע.
כמו הריח הקבוע של מקדונלד בכל מדינה בעולם, סוג של פחמימה רגשית זולה שמגיעה בזמן 😀.
מוכר זה בטוח, בטוח זה קליק, קליק זה שמירה, ושמירה זה אלגוריתם שהוא בצד שלך.
אותו הדבר קורה גם באחד הפרופילים שיצרתי בספוטיפיי.
הוא משעמם לגמרי במובן הטוב: שתי גיטרות, אותו וייב, אותו לוק, שום "המצאה מחדש" בכל ריליס.
דווקא הפרופיל המשעמם הזה התקבל לפלייליסטים רשמיים בנישה של גיטרה.
מסתבר שלפעמים להיות צפוי עובד הרבה יותר טוב מלהיות גאון לא מובן.
משעמם כנקודת מוצא
משעמם לא סוגר דלתות. משעמם בונה קירות.
בתוך הקירות האלה מתחילה היצירה האמיתית.
ברגע שמחליטים על אחידות של לוק, סאונד, טמפו, אורך שיר, אנחנו בעצם אומרים לעצמנו: זה המגרש. עכשיו אפשר להתחיל לשחק.
מגבלה טובה היא לא כלא, היא אולי יותר בכיוון של..רצפה. היא נותנת יציבות.
כשיש מסגרת ברורה, לא צריך לבזבז אנרגיה על "מה מותר" ו"מה אסור", ואפשר להשקיע את כל הדלק בשאלה של איך סוחטים מהטווח הצר הזה משהו מרגש עוד יותר.
יש הרבה חומר שמדבר על "creative limitation" כמו באתר הזה בעברית.
דווקא הגבלה מכוונת יכולה לייצר יותר חידוש, כי היא מצמצמת את הרעש ומכריחה אותנו להיות חכמים יותר בתוך הגבול שקבענו.
אחד המשפטים היפים שמסכמים את זה מגיע מהאמן פיל הנסן,
שדיבר על יצירה מתוך מגבלות:
"We need to first be limited in order to become limitless".
משעמם זה סוג של כוח
אלה שמצליחים להיות עקביים הם אלה ששולטים במערכת.
אלה שמבינים את המשחק העמוק של ספוטיפיי ( ולמעשה רוב האלגוריתמים של הרשתות החברתיות ) מבינים שזה לא רק שירים.
זה סטטיסטיקה, זיהוי, שפה חזותית, תדר, וקצב.
ופה מגיעה השאלה המעניינת:
אוקיי, אבל איך "נהיים משעממים" בצורה שבאמת עובדת,
ולא פשוט תקועים על אותו קונספט שלא מזיז כלום.
התשובה הקצרה:
לא מתחילים מלהיות אחידים.
מתחילים מלפצח משהו שעובד.
אחר כך נהיים משעממים.
רואים את זה כל הזמן בסושיאל.
מוזיקאים מנסים מיליון פורמטים, פתיחים, זוויות, סגנונות וידאו.
פתאום אחד מהם "נדלק": יותר צפיות, יותר שמירות, יותר תגובות.
כמו המוזיקאית הישראלית הזו באינסטה שכבר ציינתי בעבר.
אפשר גם דוגמא של מוזיקאי מגניב ונוכרי כמו זה.
זיהית את השטנץ?
ברגע שזה קורה, הם מקבעים את הפורמט ומתחילים לחזור עליו בלי בושה.
אותו סוג פתיח, אותו סוג פריים, אותו סוג טקסט.
מבחוץ זה נראה משעמם. מבחינת דאטה זה נקרא:
"מצאנו משהו שעובד, עכשיו סוחטים אותו".
אפשר לחשוב על זה בתור סדר פעולה:
-
קודם כל ניסויים. כמה שיותר זולים, פשוטים ומהירים.
-
לזהות את הרגע שבו משהו תופס קצת יותר מהשאר.
-
להקפיא את הפורמט הזה ולהפוך אותו לבסיס.
-
רק אז להתחיל להיות "משעממים" ולחזור עליו שוב ושוב.
תרגיל קטן לספוטיפיי:
מה שהייתי מציע לך זה
-
לפתוח את הנתונים ולמצוא שיר אחד שלך שמקבל הכי הרבה שמירות ביחס להאזנות.
-
לציין לעצמך: מה הטמפו, מה הוייב, איזה סאונד, איזה מבנה, איזה לוק יש לו בעטיפה.
-
ועכשיו לשאול: איך נראה "עוד שיר כזה" בלי להמציא את עצמך מחדש. פשוט וריאציה באותה שפה.
אחרי שפיצחת משהו שעובד, המבחן הוא לא להמציא את עצמך מחדש בכל ריליס,
אלא אם להיות מספיק ״משעמם״ כדי להחזיק את זה לאורך זמן.
אם מתחשק לך להפוך את המוזיקה שלך ממקבץ ריליסים אקראיים למערכת משעממת שעושה מספרים,
זה בדיוק מה שאני עושה עם מוזיקאים בייעוץ אישי.
שלך,ֿ
רועי