יש משפט ששמעתי באונליין ובאופליין ממוזיקאים:
״אין לי עניים להתעסק עם AI. זה יהרוס את הצליל שלי״.
הטיעון מובן.
הרי כל מה שאנחנו עושים, כל האובססיה לניואנסים, לסאונד נבנה סביב זה שאנחנו רוצים להשמיע את עצמנו, לא גרסה דיגיטלית מעוותת שלנו.
אבל אולי הגיע הזמן להפסיק לחשוב על AI בתור "השד מהבקבוק" ולהתחיל לחשוב עליו בתור חבר אולפן.
לא מישהו שמחליף אותי, אלא מפיק וירטואלי שיושב לידי וזורק לי רעיונות שאני לא הייתי מגיע אליהם לבד.
למה בכלל להתעסק עם זה?
יש שיח בעולם המוזיקה שעולה.
זה לא רק איך אנחנו מוציאים עוד שיר.
אלא איך ניקח את המוזיקה שכבר יצרתנו ונפתח אותה לעולמות אחרים?
תכלס, כל שיר שלך יכול לחיות עשרות חיים שונים.
אחד בצ’יל אקוסטי, אחד בגרסה אלקטרונית, אחד ב-LoFi לעבודה, אחד שיתאים להליכה.
זה לא קסם. זה ניצול חכם של מה שכבר שלך.
ובשביל זה, AI הוא לא אויב.
הוא כמו חמצן שיכול לאפשר לך להתרחב למקומות שהיו בלתי נגישים עד לפני רגע.
הניסוי החדש שלי עם בינה מלאכותית
כדי לא לדבר רק תיאוריה, נכנסתי בעצמי ל-Suno.
זו פלטפורמה שיכולה לייצר מוזיקה מאפס אבל גם אפשר להעלות אליה אליה קובץ- זה יכול להיות גיטרה, שירה, פסנתר וליצור משהו חדש, לערוך, לעשות רימיקס, או פשוט להמשיך את מה שכבר קיים.
אני החלטתי מראש שאני היוצר המרכזי וסונו לצורך העניין הוא המפיק.
מפיק סבבה אבל באיזה תחום?
בשביל זה, עשיתי מחקר עם סוכן של הצ׳ט ג׳יפיטי לגבי סוגי המוזיקה הכי פופולאריים בספוטיפיי.
הרעיון הוא לבחור נישה גדולה בה הגיטרה שלי תיתן זווית יחסית מרעננת.
הלכתי על Deep House.
מה עשיתי בפועל?
הקלטתי ארבעה אקורדים בלופ.
בכל חזרה פריטה אחרת.
ועל זה הקלטתי אילתורים שלי, פעם נמוך, פעם גבוה, פעם נקי, פעם קצת מחוספס.
בקיצור, ייצאתי קובץ אחד שיש בו גיטרה שמנגנת אקורדים והשנייה סולו.
אפשר באותה מידה להעלות שירה במקום הגיטרה לִיד, או פסנתר במקום האקורדים.
זה לא משנה. העיקר שזה יהיה שלי ( או שלך..).
הזנתי את הפרומפט הזה:ֿ
EXTEND 0:00 to ~6:00. Organic Deep House 120 BPM. ONLY my uploaded nylon guitar (CHORDS+LEAD). Keep my chord progression + natural dry tone. No Latin grooves. Instrumental.
ואז.. לחצתי על כפתור.
ומה יצא?
קיבלתי כמה גרסאות.
כל אחת לקחה אותי לכיוון קצת אחר.
האקורדים והמנגינה שלי היו שם אבל עטופים במשהו חדש, כאילו מישהו אחר הפיק אותי.
האם זה היה מושלם? לא.
הגיטרה שלי נשמעה עדיין לפעמים מעובדת מדי, עם אפקטים שלא ביקשתי.
הטון האורגני, החי, זה שאני מחפש, קיבל שכבה שלא תמיד אהבתי.
אבל הנה הקטע: זה לא הפחיד אותי.
נכנסתי עם ציפיות ריאליות וגישה קלילה.
לא רציתי לקבל תוצאה סופית לריליס.
רציתי חוויה.
לשמוע את עצמי בסגנון אחר.
ולהגיד את האמת? זה הגניב אותי.
זה מה שיצא:
מה זה פתח לי בראש
קודם כל, הבנתי שזו דרך לייצר סקיצות בכמה דקות.
משהו שבעולם הישן היה לוקח ימים, עכשיו קורה בלחיצת כפתור.
אבל מעבר לזה, זה גרם לי לחשוב על כל המוזיקאים שאני עובד איתם.
כמה קשה להם להרים הפקה שלמה.
כמה כסף זה שורף.
וכמה כלי כזה יכול לשחרר אותם מלהרגיש תקועים.
נכון, זה ( עדיין ) לא תחליף למפיק אמיתי.
אבל זה גם לא אמור להיות.
זה פשוט פותח דלתות: מה אם השיר הזה יעבוד דווקא כLo-fi?
מה אם הוא יתאים לג׳ז?
מה אם אותו לחן שאני שר, יישמע פתאום כמו פסנתר אינסטרומנטלי לסרט?
כשיש לנו אפשרות לראות את התמונה הרחבה כל כך מהר, אנחנו מתחילים לחשוב אחרת.
דרך האמצע
אני חושב שהנקודה החשובה היא ללכת על “דרך האמצע”.
לא להיבהל מה-AI, ולא למסור לו את המפתחות.
החומר התמטי צריך להישאר אנושי.
הכלי שלך.
השירה שלך.
זה הבסיס. זה הזהות.
מעל זה, אפשר לתת לאלגוריתם להלביש סגנון, צבע, או אווירה.
הוא יכול לקחת אותך למחוזות שלא תיארת.
מודה שדי התרגשתי לשמוע את עצמי ככה בפעם הראשונה.
לאן זה הולך?
כרגע זה מרגיש קצת “שלושת רבעי קלאץ’”.
יש עיוותים, יש מקומות שזה עדיין נשמע לא טבעי.
אבל הטכנולוגיה הזו רק התחילה.
אם לוקחים בחשבון את הקצב שבו היא מתקדמת,
בעוד שנה זה כבר יהיה הרבה יותר נאמן למקור.
ועוד שנתיים? יכול להיות שכל אחד מאיתנו יחזיק “פרופיל צליל אישי” שהמערכת תדע לשמור עליו בכל סגנון.
וזה העתיד שאני מדמיין:
מוזיקאים ישלטו בזהות שלהם, אבל יהיו פתוחים להלביש אותה באינסוף סביבות.
בלי פחד, בלי לאבד את הקול שלהם.
ועוד נקודה שאי אפשר להתעלם ממנה:
אם מסתכלים על מה שלמדנו מהשנה האחרונה,
ואפילו מלהקות AI שקיבלו מיליוני האזנות, מתברר משהו די פשוט- רוב הקהל הרחב בכלל לא מוזיקאים.
אנחנו לא כותבים למוזיקאים אלא לקהל הרחב.
והאמת? לרובם לא באמת אכפת איך הצליל נוצר.
נוכל לנגן דו על גיטרה ספרדית, על כוסות זכוכית, או לפלוט אותו החוצה בדרך אורגנית ופחות אלגנטית.
למאזין הממוצע זה לא משנה.
מבחינתו, השאלה היחידה היא: זה מרגש אותי, כן או לא?
וזה כל הסיפור. בשביל רוב האנשים הדרך לא משנה, רק החוויה.
אז מה הלאה עם הטרק הזה?
יש מצב שאני אעלה אותו לפרופיל צדדי, כזה שאני כמעט לא מפרסם בו.
יש שם משהו כמו 2000-3000 מאזינים חודשיים.
מקום מספיק קטן כדי לבדוק תגובה בלי יותר מדי רעש, ומספיק גדול כדי להבין אם יש שם פוטנציאל.
אראה אם זה תופס.
אולי אקים סביב זה פלייליסט, אולי אנסה לייצר עוד קטעים הומוגניים עם סאונד אחיד כמו שאמן אמיתי ממצב את עצמו עם קונספט ברור.
אני לא שולל.
להפך, רואה את זה מעבדה.
וספוטיפיי מבחינתי?
זו לא במה קדושה. זה בסך הכול פלטפורמה, כלי.
מי שקובע את הערך של יצירה זה לא אני, אלא המאזינים. תמיד.
וזה אולי הלקח הכי חשוב.
גם לי וגם למוזיקאים שאני מלווה: אל תקדשו את הפלטפורמה,
אל תבנו את הערך שלכם על מה שאתם חושבים שהמערכת רוצה.
תנו לקהל להחליט.
רועי