במייל של היום:
-
למה האינסטגרם של ניצן זינק פי 12 תוך שישה שבועות?
-
חצי מיליון מאזינים בספוטיפיי ללהקה שלא קיימת
-
תכנים חדשים בסושיאל של שׂרה שׁרה
הקייס סטאדי שיגדיל לך את הצפיות וההאזנות
לפני שבועיים קיבלתי הודעה
מניצן-חן רזאל, כנר, יוצר,
עוקב ותיק של הניוזלטר הזה.
"פרופיל האינסטגרם שלי עלה פי 12 בששת השבועות האחרונים מאז שהתחלתי להעלות סרטונים משפחתיים שלי והילדים המנגנים שלי. עם עוקבים מכל העולם. מה דעתך?"
הנה סרטון לדוגמא מהתכנים הקודמים שלו:
Instagram post by @nitsankhenrazel
והנה הכיוון החדש עם סרטון שעומד נכון לעכשיו על כמאתיים אלף צפיות:
Instagram post by @nitsankhenrazel
ננתח את מה שקרה כאן
ברוב הסרטונים הקודמים שלו, כשהוא ניגן לבד
הקונוטציה הייתה של "מוזיקאי", "כנר",
"מוזיקה אינסטרומנטלית",
אולי אפילו "קלאסית" או "מורכבת" עם תוכן עמוק ומעמיק,
מה שמראש פונה מראש לפלח יחסית מצומצם באוכלוסייה-
אנשים שמתחברים לאסתטיקה הזו או מבינים אותה.
אבל כשהוא הכניס את המשפחה
הוא שבר את המסגרת הזו לגמרי.
הוא עבר מהמקום של
"הנה מה שאני עושה"
אל
"הנה מי שאנחנו",
וזו קפיצה תודעתית עצומה.
מה בעצם השתנה?
הפוקוס עובר מהמוזיקה- אל האדם.
זה כבר לא “בוא תראה אותי מנגן סולו מרגש"
אלא “בוא תראה רגע אמיתי מהחיים שלי”.
זה יוצר חיבור במקום הערכה
וזה משנה הכול באלגוריתם ובתגובות הקהל.
הקונפליקט משתנה ממוזיקלי לרגשי
אנחנו לא צריכים להבין בכינור
כדי להרגיש חיבור לבת שמביטה באבא שלה תוך כדי נגינה,
או להומור פנים משפחתי כמו בפתיחה של הסרטון.
זה נוגע בנו דרך דברים שאנחנו מכירים מהחיים:
אהבה, גאווה, זמן איכות, קשרים.
נוצר סיפור שאפשר להזדהות איתו
אין קונספט ויראלי חזק יותר מהזדהות.
ודווקא כשאנחנו מפסיקים לנסות להרשים,
אלא פשוט מראים את עצמנו בתוך החיים שלנו-
פתאום אנחנו נראים נוגעים, אמיתיים, בני אדם.
למה זה חשוב למוזיקאים?
כי הרבה מאיתנו מנסים "למכור את המוזיקה"
כשמה שאנחנו באמת צריכים זה "לגעת באנשים".
ולפעמים,
הדרך לגעת באנשים היא להוריד את המסכה האומנותית,
ולשים במקומה את ה"אני" האנושי:
הורה. אח. אחות. בת או בן זוג.
אדם שעושה מוזיקה עם מישהו שחשוב לו.
זה לא אומר לזנוח את המוזיקה.
זה אומר לשלב אותה בתוך הקשרים
שיש להם מטען רגשי הרבה יותר רחב.
תרגיל לסיום:
בשבוע הקרוב,
ננסה להעלות כל אחד מאיתנו
סטורי אחד או ריל קצר שלא נועד להרשים
אלא פשוט מתעד רגע אמיתי עם מישהו שקרוב אלינו.
זה יכול להיות שיחה קצרה, נגינה משותפת,
צחוק ספונטני או מבט.
בלי לערוך יותר מדי.
בלי סאונד מתוחכם.
פשוט להיות שם.
אם יישמת את התרגיל,
מציע לך לעצור ולבדוק בדאטה:
1. האם קרה משהו שונה ביחס לסרטונים הקודמים שלכם?
2. האם זמן הצפייה עלה?
3. האם היו יותר תגובות או שיתופים?
ואם כן, אשמח ממש לדעת במייל ממך.
אני קורא, עונה, ולומד יחד איתך.
אנחנו במערב הפרוע של מוזיקה הAI
לא מדובר בעתיד רחוק
אלא במה שקורה ממש עכשיו.
המאמר הזה ב־Ynet מציג את The Velvet Sundown:
פרויקט מוזיקלי שלם שנוצר על ידי בינה מלאכותית-
כולל שירים, זהות ויזואלית ואפילו קהל מאזינים עצום.
מוזיקאים עצמאיים לא יכולים לדלג עליו.
ותודה לאבי צבי טאוב היקר ורב הכישרונות
שהפנה אותי אליו.
איתך בכל יום
בשבוע האחרון התחלתי להעלות בכל יום
טיפ וידאו אחד לקידום מוזיקה- קצר, ממוקד,
בלי פילטרים ובלי בלבולי מוח.
הכל מהשטח.
מהעבודה עם מוזיקאים אמיתיים.
מהדברים שעושים את ההבדל.
ואם פספסת,
עכשיו זה הזמן להיכנס לעניינים
באינסטגרם וגם ביוטיוב.
שיהיה שקט,
רועי