המוזיקה שלך לא מעניינת אף אחד -

המוזיקה שלך לא מעניינת אף אחד.
עד הרגע שהיא עושה למישהו משהו בבטן.

אנשים לא קונים צלילים, אנשים קונים תחושה,
סיפור קטן על עצמנו, זהות שאפשר להחזיק ביד.

כשאנחנו מפסיקים להסביר “מה יש בשיר”
ומתחילים לגרום למאזין להרגיש זה הרגע שהשיר מפסיק להיות קובץ
ומתחיל להיות חוויה.

מה ראיתי בקמפיינים

בכל הקמפיינים אני בודק את אותו שיר/אודיו, אבל מצרף טקסט וויזו'אל שונים.

בד"כ שהטקסט או הדיבור לגבי השיר הוא סביב הצד הטכני: איך מיקסנו, איזה פלאגינים, איזה סאונד בחרנו, איזה נגנים מדהימים השתתפו בהקלטה- האלגוריתם מושך קהל מצומצם, בעיקר של מוזיקאים.

אבל אם אני מתאר רגע חיים אמיתי שהשיר הזה מדבר עליו התוצאה כמעט תמיד היא שהגרסה הרגשית הזו תביא יותר מספרים ומקהל רחב יותר: יותר צפיות מלאות, יותר שמירות, יותר תגובות.

לא בגלל שהווידאו היה ערוך טוב יותר אלא כי אנשים התחברו למה שזה גורם להם להרגיש.

ברגע שנוותר על “מה יש בשיר” ונעבור ל“מה השיר עושה לך” אנחנו מניעים אנשים רגשית.

מוזיקה היא מוצר צריכה

כן, בדיוק כמו זוג נעליים או קפה בבוקר.
ומה גורם לנו לבחור מוצר אחד על פני אחר? לא הנתונים היבשים אלא הרגש.

אם ניקח לדוגמא מפיק שממש רוצה לקנות מק חדש הוא יתרץ את זה לעצמו לוגית:
“המעבד חזק יותר, המחשב יציב יותר, אני אוכל להריץ פרויקטים כבדים בלי לקרוס”.
הכול נכון.

אבל האמת היא שמה שהוא קונה זה רגש.
ברגע שהוא פותח מק באולפן הוא מרגיש מקצועי יותר, הוא משדר סטטוס, הוא מרגיש שהוא משחק בליגה של הגדולים.

המחשב לא רק מריץ פלאגינים, הוא מריץ תחושת ביטחון.

זה נקרא Emotional Motivators – לא המוצר ( או מוזיקאי.ת/אלבום.. ),
אלא מה שהוא גורם לנו להרגיש.

גם במחקרי שיווק כמו זה מצאו שקמפיינים שמדברים לרגש
מביאים צמיחה הרבה יותר גדולה לאורך זמן מקמפיינים שמנסים לשכנע ברציונל.

ניקח לדוגמא את אביב גפן.

שמעתי אותו בראיון מסתלבט על הקול שלו אבל שהוא יודע שהוא המבצע הכי טוב של השירים שלו.

זה לא מעניין אותו ואת המעריצים שלו כי הוא סמל תרבות, קול של דור מחאה, זהות- ילדי "אור הירח".
אנשים הולכים להופעות שלו כי הוא מייצג משהו שהם הרגישו בעצמם.

אותו דבר עם בוב דילן או קורט קוביין. לא בדיוק “קולות מושלמים”, אבל הכוונה והאמת שיצאה מהם הייתה חזקה יותר מכל טכניקה. הם הפכו לשגרירים של תחושה, של זהות, של תקופה.

איך לדבר על המוזיקה בלי לדבר על המוזיקה

תרגיל בשבילך:

אני מציע לך לקחת דף ועט, או לפתוח את הנוטס בפלאפון,
ולעבור על השלבים האלה בלי להזכיר מילה אחת על “סאונד”, “מיקס” או “אקורדים”:

לכתוב שלושה רגשות ברורים שאני רוצה שהמאזין ירגיש אחרי 30 שניות בשיר.
לתאר שלושה רגעים אמיתיים מהחיים שהשיר שלי מתאים אליהם- נסיעה לילה, דייט ראשון, פרידה, מסיבה.
למלא את המשפט: “השיר הזה בשביל מי ש___ כי ___”.
להגדיר מה השיר שלי “נגד”- רעש, בדידות, ציניות, פחד.
לנסח במשפט אחד את הטרנספורמציה- מה המאזין מרגיש לפני ומה אחרי.

אחרי שזה כתוב, אני מנסה להפוך את זה לטקסט קצר של ריל או פוסט, בלי אף מילה טכנית על מוזיקה.

זה מכריח אותי להוציא החוצה את הבפנוכו שלי.
את מה שאני באמת גורם לאנשים להרגיש.

קהל שמרגיש זה קהל שבא להופעות, נרשם לניוזלטר, ומפיץ את המוזיקה שלי הלאה.

אגב,
תודה לאלה שהתעניינו בקבוצת הליווי שתיפתח אחרי החגים, בעקבות המייל של שבוע שעבר.

זו קבוצה קטנה וממוקדת למוזיקאים שרוצים לחדד מיתוג,
ליצור תוכן שעוצר גלילה ולבנות קמפיינים שעובדים באמת.

זה לא עוד קורס מוקלט אלא עבודה חיה, עם דדליינים, תרגילים, פידבק ממני, והרבה פרקטיקה.

המטרה פשוטה: להפוך להיות הלייבל של עצמך.

אם זה מרגיש לך כמו החוליה החסרה, אפשר לשריין מקום ברשימת ההמתנה כאן:
שריון מקום בקבוצת הליווי

טיפ פרקטי לסיום

כל יום אני מחנך את האלגוריתם שלי להראות לי מוזיקאים עצמאיים שוידאו כלשהו שלהם ממש הצליח.

איך?

אני מחפש האשטגים רלוונטיים.
נכנס לסרטונים, צופה עד הסוף, עושה לייקים, לפעמים גם תגובה-
כדי שהמערכת תבין שזה מעניין אותי.
שומר את הסרטונים שעובדים לי כקריאייטיב טוב-ויז’ואל, טקסט על המסך,
או אפילו איך המוזיקאי.ת הוידאו.
נכנס לפרופיל של אותם מוזיקאים ובודק איזה סרטונים תפסו יותר,
במיוחד אם אלה מוזיקאים קטנים יחסית עם סרטון שהתפוצץ.
חוזר על זה כל יום וככה האלגוריתם מאכיל אותי לעומק רק בתוכן מוזיקלי.