השנה החדשה מתחילה.
ואנחנו יכולים וצריכים לברך את עצמנו בהרבה מילים יפות
אבל הייתי רוצה לדבר גם דוגרי.
מה באמת יגרום לנו לצמוח עם המוזיקה שלנו השנה?
אני מציע ארבע הסכמות פשוטות.
לא קסמים,
לא "סודות".
ארבע החלטות פנימיות שאם נקבל אותן הן ייצרו שינוי אמיתי.
ההסכמה לא להשוות
אנחנו אף פעם לא ננצח במשחק ההשוואות.
תמיד יהיה מישהו עם יותר האזנות,
יותר התקבלות לפלייליסטים רשמיים,
יותר לייקים, יותר עוקבים…
אז מה?
כל פעם שאנחנו בודקים את עצמנו מול אחרים,
אנחנו שמים את האושר שלנו בידיים של אדם זר.
וזה לא רק טיפשי. זה בזבוז אנרגיה.
הדרך היחידה לנצח היא להשוות את עצמנו רק לעצמנו.
אם לפני שלושה חודשים היו לנו 50 מאזינים, והיום יש לנו 150-זה פי שלושה!
זה חתיכת הישג.
האמת היבשה?
יותר מ־80% מהמוזיקאים בספוטיפיי נשארים מתחת ל־50 מאזינים חודשיים.
אז אם אנחנו כבר מטפסים למעלה מזה אנחנו לא כישלון.
אנחנו סטטיסטית במקום סבבה.
ההסכמה להתמיד
התמדה היא סקסית בערך כמו לשטוף כלים.
אין לה פואטיקה.
אין לה מחיאות כפיים.
אבל בלי התמדה הכול מת.
האלגוריתם מתעלם מאיתנו.
הקהל שוכח אותנו.
השירים נרקבים בענן.
וזה קשה, אני יודע.
אנחנו לבד. אין בוס. אין דדליין.
רק אנחנו והספקות.
והספקות, אגב, הם לא אויב- הם מבחן.
הם באים כדי לבדוק אם אנחנו באמת בעניין.
אני בעצמי חוויתי את זה.
היו שירים שלא קרה איתם כלום, אבל אחרי רצף של ריליסים האלגוריתם התחיל "לסמוך" עליי.
החשיפה האורגנית עלתה, והקהל התרחב.
וגם היום,
בזמן שאני כותב את השורות האלה,
אחד הפרופילים שלי יושב על חצי מכמות המאזינים שהיו לו לפני חצי שנה.
וזה בסדר.
אני מוציא שם מוזיקה כל שבועיים, אני יודע שיש תנודות, שהאלגוריתם משתנה.
זה לא מה שעוצר אותי.
מבחינתי הייתי מוציא מוזיקה גם אם לא היה Spotify או YouTube.
כי הרצון ליצור לא תלוי בפלטפורמה.
אני מאמין בטווח הארוך.
בחשיבה של שלוש, חמש, שבע, עשר שנים קדימה.
זה המשחק האמיתי, לא ההייפ של שבוע אחד,
אלא הדרך הארוכה שאנחנו בונים צעד אחרי צעד.
בסוף, התמדה היא לא "סוד ההצלחה".
התמדה היא ההצלחה.
ההסכמה לדבר על המהות
אנחנו אוהבים לדבר על הפקה, אקורדים וסאונד.
אבל הקהל לא מתרגש מזה.
הוא מתחבר למהות. לתחושה. לשייכות.
לסיפור שהוא מכניס פנימה לחיים שלו.
ברגע שנפסיק להסביר "איך הקלטנו" את השיר
או כל פרט טכני משעמם ( או שמעניין רק אותך )
ונתחיל לדבר על מה שהשיר מייצג אז יגיעו תגובות אחרות, יותר שיתופים, יותר חיבורים.
אז בואו ניקח על עצמנו לא לדבר על מה המוזיקה שלנו,
אלא על מה היא עושה.
תרגיל קטן:
מציע לך לנסות להציג את השיר האחרון שלך במשפט אחד
אבל בלי להזכיר את המילים “שיר”, “מוזיקה” או “סינגל חדש”.
אם יצא לך משפט שמישהו אחר באמת יכול להזדהות איתו – את או אתה על הדרך הנכונה.
ואם לא הצלחת? גם טוב.
לפחות חסכת לעצמך עוד פוסט בפייס שאף אחד לא יקרא.
וזה אנושי: בני אדם מאז ומעולם התחברו לסיפורים, לא לפרטים טכניים.
וסת’ גודין כותב בספר שלו All Marketers Are Liars
שהשיווק שעובד הוא לא להמציא סיפור חדש,
אלא להדהד סיפור שכבר קיים במוח של הקהל.
ממליץ לקרוא לפחות ספר אחד שלו ( די חוזר על עצמו בהרבה מהספרים😉 )
יש לפחות שניים שתורגמו לעברית.
כשאנחנו מדברים על המוזיקה שלנו במונחים של תחושה ומהות
אנחנו בעצם מצטרפים לסיפור שהקהל כבר רוצה לשמוע.
ההסכמה לקבל את עצמנו לעבודה
להיות עצמאים זה חלום.
אבל זה גם קללה אם אנחנו לא מקבלים את עצמנו לעבודה.
אין לנו בוס.
אין מי שייתן משימות או דדליין.
וזה נשמע חופש אבל בפועל זה מתכון לדחיינות ולתחביב יקר.
וזה לא תמיד נעים.
לפעמים זה אומר לעבוד כשאין חשק, להריץ קמפיין כשאין מצב רוח,
או לשבת על מיילים כשכולם ישנים.
אבל זאת האמת:
או שאנחנו העובדים הכי טובים של עצמנו,
או הבוסים הכי גרועים של עצמנו.
והתוצאה של זה תיראה בדיוק במספרים, בקהל, ובהצלחה שלנו.
ועוד משהו..
יש מצב שרוב המוזיקאים לא יעשו עם זה כלום.
הם ימשיכו לבזבז זמן על איזו חברת הפצה “הכי משתלמת”,
לרדוף אחרי חברות שמבטיחות קיצור דרך ו”עשרות אלפי השמעות בחודש”,
לחפש את הצלם המושלם או את עורך הקליפ שיציל אותם,
להתעכב שעות על צבע הקאבר במקום על רצף הריליסים,
להתלבט אם להוציא סינגל ביום חמישי או ראשון..
אבל..
אלה שכן ייקחו את ההסכמות האלה ברצינות
לא יצטרכו יותר תירוצים.
שנה טובה,
רועי