רוב המוזיקאים לא נכשלים כי הם גרועים.
הם נכשלים כי הם חיים בלופ רע בראש שלהם.
“האולפן שלי לא מקצועי.”
“המצלמה שלי על הפנים.”
“אין לי כסף להקליט ריליס חדש”.
כן, זה קורה להרבה מאיתנו.
וזה כל מה שצריך כדי לשים לעצמנו מקלות בגלגלים לפני שיצאנו לדרך.
אז איך אנחנו מכינים את עצמנו להצלחה כמוזיקאים עצמאיים?
שלב 1: לפרק את האמונות המגבילות
האמת היא שזה לא האולפן שלך, לא המצלמה שלך ולא זה שאין לך “קשרים”.
זה את או אתה והשטויות ( והתירוצים.. ) שאתם מספרים לעצמכם.
כל עוד אנחנו חוזרים לעצמנו בלופ “אני לא יכול.ה”
אנחנו נדאג שזה יהפוך לנבואה שמגשימה את עצמה.
וזה נכון פי אלף במוזיקה ובסושיאל.
דוגמה מהשטח: אני עובד עם מוזיקאית ישראלית שחיה בחו״ל, לקראת גיל חמישים שמופיעה כבר שנים.
היא תמיד חשבה שריליסים זה עסק יקר מדי, ובצדק, כי היכן שהיא גרה זה גיהנום כלכלי.
אבל במקום לתת ללופ הזה לעצור אותה, התחלנו לשחרר מוזיקה.
הריליס הראשון כבר הביא אותה ל־2000 מאזינים חודשיים.
היא הייתה טכנופובית.
היום היא התחילה להקליט את הקול שלה בבית, בזמן שלה, בלי להוציא הון על אולפנים.
שילבנו עבודה עם פייבר יחד עם מה מה שאני מלמד בסשן ׳ריליס חכם׳,
וזה פתח לה חופש יצירה שהיא לא חשבה שיהיה לה בגיל הזה.
שלב 2: מה מניע אותך?
רובנו יודעים מה אנחנו עושים- אנחנו עושים מוזיקה.
אבל לא כולנו יודעים למה.
וה"למה" הזה הוא מה שמחזיק אותנו בדיוק ברגעים
שבהם אנחנו רוצים לזרוק את הגיטרה מהחלון ולהגיד “יאללה, נמאס”.
אם ה־WHY שלנו הוא “אני רוצה יותר האזנות” זה חלש כי, מניסיון,
גם אחרי שריליס או וידאו שלך חוצה מיליון האזנות מהר מאוד חוזרת המחשבה “אז מה עכשיו?”.
ההתרגשות נעלמת, ואנחנו חוזרים לאותה תחושת ריקנות.
אני למשל פתחתי פרופיל גיטרה בספוטיפיי שהוא כולו צ’יל.
( תכלס, פתחתי שלושה כאלה במקביל, נשארתי עם האחד שתפס ).
בלי מילים, בלי אגו, רק מקום קטן של שקט.
בהתחלה זה היה בשבילי: כדי להרגיע את עצמי, כדי למצוא פינה לנשום.
אפילו כתבתי בביו שזו גיטרה מנחמת, מלטפת, כמעט טיפולית.
והדבר היפה אנשים התחילו לשלוח לי הודעות פרטיות באינסטה על איך זה גורם להם להרגיש.
על איך המוזיקה הזו ליוותה אותם ביום קשה, או גרמה להם לעצום עיניים ולהרגיש קצת פחות לבד.
אבל בואו לא נעשה מזה דרמה רוחנית מוגזמת- המשווק שבי ישר נדלק.
ראיתי את הנישה, עשיתי מחקר שוק קטן וידעתי שאם אני אלך על זה ברצינות
יש סיכוי טוב שהאלגוריתם יתפוס.
וזה גם מה שקרה.
אז כן, זה היה אידיאליסטי- מקום פרטי של שקט.
וכן, זה היה אופורטוניסטי- החלטה מחושבת להיכנס לנישה שצומחת.
ואני מציע לך לבדוק היכן ההזדמנות שלך.
( ׳המאזין המיליון שלי׳ יעזור לך למצוא אותה.
בדגש על הפרק הראשון ).
וזה מה שמחזיק אותי להעלות לשם מוזיקה בערך כל שבועיים,
כבר יותר משלוש שנים.
לדעת שהמוזיקה שלך הופכת לחלק מהרגעים האישיים של מישהו אחר.
זה דלק הרבה יותר חזק מכל מספר.
שלב 3: להפסיק לחשוב במחסור
מיינדסט של מחסור אומר: “אין מספיק קהל”, “הז’אנר שלי לא מסחרי”, “זה לא יילך בארץ”.
מיינדסט כזה יגרום לנו לראות חוסר בכל מקום.
אבל תכלסֿ יש בעולם כמעט 8 מיליארד אנשים.
אנחנו באמת רוצים להגיד שאף אחד מהם לא יתחבר למה שאנחנו עושים?
וגם אם נרד לקרקע, לארץ הקטנה שלנו.
נכון, המספרים פה אולי יותר קטנים.
אבל, לדעתי, הערך הסגולי של כל מאזין בישראל הרבה יותר גבוה.
כי בארץ, מאזין יכול להפוך בקלות לחלק מהחיים שלנו:
לבוא להופעה, לשתף חברים, להפוך לפרצוף מוכר בקהל.
המרחקים קצרים, התרבות קרובה, והאופי הישראלי בנוי על קשר ישיר.
אני אישית כל הזמן מגלה עוד ועוד זמרי אינדי שלא הכרתי
ופתאום אני רואה שיש להם אלפי מאזינים קבועים רק בספוטיפיי.
וזה עוד לפני יוטיוב, הופעות, קהילה סביבם.
זה קיים, זה אפשרי, וזה קורה כבר עכשיו.
והאמת? ברגע שמפסיקים לחשוב שיש “חוסר”
מתחילים לראות כמה הזדמנויות יש מסביב.
אז…
ההצלחה שלנו לא נמדדת באיזה פלאגין השתמשנו או כמה הפקה מושקעת יש לנו.
היא נמדדת ביכולת שלנו לפרק את האמונות המגבילות, לדעת למה אנחנו עושים את זה,
ולזכור שהעולם מספיק גדול בשביל כולנו.
זה בדיוק מה שאני עושה עם מוזיקאים שמגיעים לייעוצים שלי.
מעבר לכלים הטכניים והאסטרטגיה, אנחנו עובדים על התשתית:
לפרק חסמים, לחדד את ה"למה", ולתדלק את המנוע הפנימי.
כי בלי הדלק הזה גם רכב נוצץ לא יזוז לשום מקום.
אז או שנאמץ את הגישה הזו או שנשאר תקועים
בלחכות לאיזה קיצור דרך שלא יגיע לעולם.
רועי